סוגיות מרכזיות הקשורות להתחדשות עירונית

פינוי בינוי והתחדשות עירונית הכוללת תמ"א 38 מהווים נושאים שיצרו מחלוקות רבות בשנים האחרונות. יחד עם זאת, כאשר בוחנים את האפשרויות העומדות בפנינו מגיעים למסקנה שאין למעשה ברירה אלא לאמץ את הפתרונות הללו ובלבד שייעשו בצורה ראויה והוגנת לכל הצדדים המעורבים.

האוכלוסייה במדינת ישראל הולכת וגדלה אך השטחים הדרושים להיקף האוכלוסייה הזו רק הולכים וקטנים. כאשר מנכים את השטחים המיועדים לשימוש הצבא, תשתיות, שמורות טבע, שטחים חקלאיים ועוד מגיעים למסקנה שהיקף השטח הזמין לבינוי הוא לא מאוד גדול.

מתוך הנחה שיש לנו כוונה להישאר כאן לדורות הבאים, הרי אוכלוסיית ישראל צפויה להכיל כ-25 מיליון תושבים עוד 100 שנים. כלומר, פי 3 מהיום. נכון שתקופה של 100 שנים היא ארוכה אך גם אלו שהקימו את המדינה ב-1948 לא חשבו שהיא תגיע לממדים כאלו.

לאור האמור הגיע העת לצופף את הערים הקיימות מכל הסיבות שיפורטו בהמשך. הקמת יישובים חדשים פוגעת בצורה אנושה ביישובים הקיימים, במיוחד החלשים שבהם וגורעת שטחים פתוחים שאנו זקוקים להם למטרות נופש, החדרת מי גשמים ועוד.

אך הסיבה המרכזית בגינה יש לצופף את הערים הקיימות היא פשוט משום שזה הדבר שיכול להשביח את הערים הללו ולספק איכות חיים אמיתית שתתבטא בתחבורה ציבורית יעילה יותר, בשטחים פתוחים וזמינים לכולם במרחק מספר צעדים מהבית, ביכולת לספק שירותים בצורה יעילה וכן על מנת לייצור שונות והטרוגניות לעיר שבלעדיה מתקיימות ערים שפשוט לא כיף לחיות בהן.

פינוי בינוי משמעו בנייה חדשה במקום הישנה במכפילים של 3-5. כלומר על כל דירה שתיהרס ייבנו 3-5 דירות חדשות. אנו מודעים לכך שציפוף מעין זה מפחיד אנשים רבים אך ניתן למצוא מאות ואלפי דוגמאות בעולם לערים צפופות הבנויות לגובה (היכן שאין ברירה אחרת) ומספקות לתושביהן איכות חיים מעולה.

הדבר דורש כמובן שינוי חשיבה ונכונות לעשות ויתורים מסוימים על מנת שלכלל הציבור יהיה טוב יותר. למשל, בתחום התחבורה, תושבים רבים ישמחו לוותר על העמידה בפקקים על מנת לעשות שימוש קבוע ברכבת קלה, באוטובוס, באופניים וברגל. אין שום סיבה שלא נוכל לאמץ הרגלים כפי שנעשה באירופה כבר למעלה מ-100 שנה.